הייתי בת תשע כשהגב והברכיים שלי התחילו לכאוב בפעם הראשונה.
הרופאים ביטלו את זה. ילדה בת תשע עם כאבי ברכיים לא התאימה לשום קטגוריה. אימא שלי האמינה לי, וזה היה חשוב יותר ממה שהבנתי אז. החלפנו רופאים. עשינו כל בדיקה, פעמיים. בגיל שלוש עשרה, רופאת הילדים שלי – שגם היא האמינה לי ואני עדיין אסירת תודה לה – הגיעה למסקנה שלא תיאמן: פיברומיאלגיה. אבחנה שבדרך כלל ניתנת לאנשים מבוגרים עם עבודות מלחיצות באמת.
קיבלתי קצת תרופות, עשיתי קצת פיזיותרפיה. אני לא זוכרת הרבה מזה. הייתי עסוקה בלהיות נערה.
ובאמת הייתי. היו לי המון חברים. לא יכולתי לרקוד עד חמש לפנות בוקר, אז ישבתי בצד ותמיד היה חבר תמיד שישב איתי. לא אהבתי ספורט, אז זה היה כזה הפסד. הכאב היה שם. החיים גם הם היו שם. פשוט המשכתי.
עברתי מדינות. שירתתי בצבא. התחלתי מערכת יחסים. למדתי, קיבלתי ציונים טובים. בניתי גרסה של עצמי שפעלה על מערכת הפעלה פשוטה: שום דבר לא יכול לעצור אותי.
זה עבד. במשך הרבה זמן, זה באמת עבד.
ואז בשנת 2018, אחרי אירוע כאבי בטן שלא נגמר, אובחנתי עם קוליטיס כיבית.
ניסיתי לעשות מה שתמיד עשיתי, להשתמש באותה מערכת הפעלה אבל הקוליטיס לא ממש מאפשר לך.
שלושה חודשים של חופשת מחלה. שנתיים של אכילת תפוחי אדמה, אורז, חזה עוף ופסטה בלבד. אני עדיין מפחדת מרוטב עגבניות.שמלה אחת שקניתי בשמונה גרסאות שלה ולבשתי ב"לופ" כי כל בגד עם חגורה היה יותר מדי. ומהר מאוד, הזהות שבניתי במשך שנים נתקלה בקיר. כי לפעמים הקקי יכול וכן יעצור אותך. זו האמת.
כמה שנים מאוחר יותר, אחרי המלחמה הקצרה ב-2021 עם טילים שהעירו אותנו כמו תינוק חדש, פיתחתי ריפלוקס קיבתי-ושטי (GERD). מבחינה רפואית, זה האבחון הכי פחות חמור מבין השלושה. אבל הכאב המתמיד היה זה שהביא את המחשבות הגרועות ביותר... וכן, כאב מתמשך עושה את זה גם למישהו שמחייך הרבה.
לאחר שגיליתי את האקזיסטנציאליזם (האומר שאנחנו לא נולדים עם טבע או מטרה קבועים, אלא חייבים ליצור משמעות באמצעות הבחירות והפעולות שלנו) משהו התחיל לזוז. לא ריפוי. לא רגע שבו הכול הגיוני. יותר כמו לשאול את השאלה שלא הרשיתי לעצמי לשאול קודם: אם אני עומדת להיות כאן – ובחרתי להיות – איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו?
אחרי הרבה נסיונותהגעתי למסקנה מאוד מציאותית, לפחות לגבי אוכל - למי שלא יכול לאכול הרבה מאכלים 😅 – עובדים עם מה שיש במקרר.
לא המקרר שתכננת שיהיה לך. לא זה שאת רואה במטבחים של חברים שלך. אלא זה שלפנייך, ממש עכשיו, עם האוסף המוזר של דברים שלא בחרת וכמה דברים שכן.
קבלת ההחלטה הזו – להמשיך עם כל המשאבים שנשארו לי – לא הרגישה כמו מסקנה פורצת דרך, אלא יותר כמו לעמוד במטבח מבולגן ביום שלישי, קצת עייפה, ולהחליט לבשל בכל זאת. לא בגלל שהמרכיבים היו טובים. אלא כי הייתי רעבה. ולאכול זה חשוב.