לעבוד עם פיברומיאלגיה: זה פשוט נראה קצת אחרת

מישהי בלי פיברו יושבת בשולחן שלה, שותה קפה, עובדת כמה שעות. מתחילה להתעייף בשלוש וממשיכה.

אצלי, ליום יש עוד כמה חלקים זזים.

יש ערפל מוחי. אימייל פשוט הופך לפרויקט של עשרים דקות. יש עווית בצוואר שבאה באמצע משפט, והפנים שלי מגיבות לפני שאני מספיקה לעצור אותן. ויש את הרגע בצהריים שבו אני צריכה להחליט - להמשיך, או לשכב לעשרים דקות. ולתהות אם לשכב זה "לוותר", או פשוט... לוגיסטיקה.

זה לא אסון. זה אחרת. אבל הרבה זמן, שרפתי המון כוח בלנסות שזה ייראה בדיוק אותו דבר.

שמתי לב לדבר אחד - גם אצלי וגם אצל מתאמנות שלי. המון מהאנרגיה שלנו לא הולכת על העבודה עצמה. היא הולכת על להופיע כאילו אנחנו עובדות. על לשבת זקוף, כשבתכלס הייתן מתפקדות הרבה יותר טוב בשכיבה. על להישאר על הזום עוד עשרים דקות כדי שאף אחד לא ישאל שאלות. על להחביא את הכאב.

כתבתי על זה כבר ב-המחיר של להיראות בסדר. האנרגיה שעולה לנו רק כדי לשדר שהכל בסדר. בעבודה, ההופעה הזו הכי יקרה.

יש סוג מסוים של עייפות שבאה מזה. זו לא עייפות שישנה עוזרת לה.

וזה לא חייב להיות ככה.

לעבוד עם פיברומיאלגיה: מה שחשוב זה מה שיצא

אף אחד שקורא את הדוח לא יודע שכתבתן אותו מהמיטה עם כרית חימום.

אף אחד שיושב בפגישה לא יודע שלקחתן תנומה בשתיים. ושרק בגלל זה יכלתן להיות בה נוכחות. אם העבודה נעשתה - ונעשתה טוב - זה מה שמשנה. כל השאר זה הצגה.

תרבות העבודה בנויה על הדימוי: להיראות עסוקה, להיות נוכחת, להיראות בעניינים. מחלה כרונית יושבת מאוד רע עם כל זה.

אבל פגישה טובה היא פגישה טובה. דוח טוב הוא דוח טוב. לא משנה מאיפה כתבתן אותו.

לבנות יום עבודה שעובד בשבילכן

יש דרך אחת לחשוב על זה: מה אתן חייבות לתת, ואיך אתן נותנות את זה.

מה שאתן חייבות לתת - זה קבוע. איך שזה קורה - השעות, היציבה, איך שזה נראה מהצד - הרבה יותר גמיש ממה שלימדו אותנו.

בפועל: לעבוד בבלוקים קצרים כשהראש צלול. לעבור למשימות פחות דחופות כשהוא לא. לראות בשינה של צהריים חלק מהעבודה, לא כישלון. ולשאול את עצמכן: אילו חלקים מהיום הם עבודה אמיתית, ואילו חלקים הם רק ההצגה של עבודה?

שמתי לב: כשמפסיקים לשרוף כוח על ההצגה - חלק מהאנרגיה חוזרת לדבר האמיתי.

המטרה היא לא לעבוד כאילו המחלה לא קיימת. המטרה היא להפסיק לבזבז את הכוח שיש לכן על להחביא אותה.

איך היה נראה יום העבודה שלכן, אם הייתן בונות אותו סביב מה שאתן יכולות בפועל - ולא מה ש"אמורה להיות" לכן?

זה משהו שאני עובדת עליו עם מתאמנות שמנהלות קריירה לצד כאב כרוני. אם זה מדבר אליכן - תרגישו חופשי לפנות אליי.