אם אתם חיים עם מחלה כרונית, אתם כבר מכירים את התשישות שמגיעה לא רק מהמחלה עצמה – אלא מהמאבק המתמיד נגדה. הדחיפה, המיקוח, הזעם על הגוף שלכם שאינו משתף פעולה.
אבל מה אם המטרה מעולם לא הייתה לנצח בקרב הזה?
עבור רובנו, החיים עם מחלה כרונית לא מאפשרים "מחיקה" שלה. המטרה האמיתית היא שינוי כוח: אתם מנהלים את המחלה. היא מפסיקה לנהל אתכם. השינוי הזה לא קורה בן לילה. הוא כרוך בהרבה נפילות והתאוששויות. והדבר היחיד שמאפשר להתאושש – שוב ושוב – הוא חמלה עצמית.
מלכודת ה"חולה"
כשאתם חולים, תווית ה"חולה" מנסה לבלוע את כל הזהות שלכם. התוכניות שלכם, האנרגיה שלכם וערך העצמי שלכם מתחילים להסתובב סביב הסימפטומים. אתם מתחילים להרגיש כמו סמרטוט במקום כאדם. אבחנה מהלכת.
אחד הדברים הגרועים ביותר שאתם יכולים לעשות במצב זה הוא להשוות את עצמכם לאנשים אחרים. השגרות שלהם, הפרודוקטיביות שלהם, האנרגיה שלהם – שום דבר מזה לא הגיוני עבורכם. אתם יודעים זאת, ניסיתם זאת, קרסתם ותיארתם התלקחות.
השאלה שיש לשאול במקום זאת היא שאלה רכה יותר:
מה הצעד הבא עבור הגוף שיש לי היום?
אסטרטגיה 1: חמלה עצמית אינה ויתור
חמלה עצמית נתפסת לעיתים קרובות בטעות כחולשה או השלמה. היא לא. היא הבסיס שמאפשר כל דבר אחר. בלעדיה, כל יום רע הופך להוכחה שאתם נכשלים. איתה, יום רע הוא פשוט יום רע.
אם אתם נמצאים בהתלקחות, תנו לה לרוץ את מהלכה. שבוע אחד? חודש אחד? זה בסדר. להילחם במציאות לא משנה אותה – זה רק מבזבז את האנרגיה שאין לכם. ואין לכם אנרגיה מיותרת!
אז, תנומה, אמבטיה, שוב תנומה. זה לא כאילו הגוף שלכם עובד עכשיו בכל מקרה. תנו לו את ההפסקה שהוא צריך.
אסטרטגיה 2: יעדים שמתאימים לגוף שיש לכם היום
אחד החלקים הקשים ביותר במחלה כרונית הוא אשמת ימי ההתלקחות – התחושה ש"בזבזתם" זמן, פיגרתם, אכזבתם את עצמכם. אשמה זו היא בדרך כלל תוצאה של הצבת יעדים שלפני כן אולי התאימו לכם, אך אינם מתאימים לחייכם יותר.
הפתרון אינו לוותר על יעדים. הוא לבנות מערכת יעדים "מדורגת" – כזו שיש לה גרסה לימים הטובים ביותר שלכם, וגרסה לימים הגרועים ביותר שלכם.
הנה מסגרת פשוטה:
יעד ליום ירוק: הגרסה המלאה של כוונתכם. הליכה, משימה, פרויקט יצירתי.
יעד ליום צהוב: גרסה מופחתת. עשר דקות במקום שעה. מייל אחד במקום חמישה.
יעד ליום אדום: מנוחה, ושמירה על קשר עם כוונתכם. אולי זה אומר לקרוא פסקה אחת על הדבר שאכפת לכם ממנו. אולי זה לא אומר כלום חוץ מלהחליט: כשזה יעבור, אפעל.
הדבר החשוב הוא זה: ביום אדום, אתם עדיין משלימים את היעד שלכם. פשוט הגדרתם אותו אחרת. זה אומר שאף יום אינו כישלון. אף יום אינו מבוזבז.
שמרו את היד על ההגה
חיים עם מחלה כרונית אינם סיפור ליניארי. הם מלאים במכשולים, שינויי מסלול ועונות איטיות. אבל יש הבדל בין לעצור לבין לסטות מהמסלול. אתם יכולים להיות נייחים ועדיין לנוע – במיינדסט שלכם, בחמלה שלכם כלפי עצמכם, בהחלטה השקטה שלכם לנסות שוב כשהחלון ייפתח.
אתם אינכם האבחנה שלכם. אתם האדם שמנווט אותה.