הפסיקו להילחם בגופכם והתחילו לנהל איתו משא ומתן - חמלה עצמית למתחילים

אם אתן חיות עם מחלה כרונית, אתן כבר מכירות את התשישות שמגיעה לא רק מהמחלה עצמה - אלא מהמאבק המתמיד נגדה. הדחיפה, המיקוח, הזעם על הגוף שלכן שלא משתף פעולה.

אבל מה אם המטרה מעולם לא הייתה לנצח בקרב הזה?

עבור רובנו, החיים עם מחלה כרונית לא מאפשרים "מחיקה" שלה. המטרה האמיתית היא שינוי כוח: אתן מנהלות את המחלה. היא מפסיקה לנהל אתכן. השינוי הזה לא קורה בן לילה. הוא כרוך בהרבה נפילות והתאוששויות. והדבר היחיד שמאפשר להתאושש - שוב ושוב - הוא חמלה עצמית.

מלכודת ה"חולה"

כשאתן חולות, תווית ה"חולה" מנסה לבלוע את כל הזהות שלכן. התוכניות שלכן, האנרגיה שלכן וערך העצמי שלכן מתחילים להסתובב סביב הסימפטומים. אתן מתחילות להרגיש כמו סמרטוט במקום אדם. אבחנה מהלכת.

אחד הדברים הגרועים ביותר שאתן יכולות לעשות זה להשוות את עצמכן לאנשים אחרים. השגרות שלהם, הפרודוקטיביות שלהם, האנרגיה שלהם - שום דבר מזה לא הגיוני עבורכן. אתן יודעות את זה, ניסיתן, קרסתן והבאתן על עצמכן עוד התקף.

השאלה שיש לשאול במקום זאת היא שאלה רכה יותר:

מה הצעד הבא עבור הגוף שיש לי היום?

אסטרטגיה 1: חמלה עצמית אינה ויתור

הרבה אנשים חושבות בטעות שחמלה עצמית זו חולשה או ויתור. היא לא. היא הבסיס שמאפשר כל דבר אחר. בלעדיה, כל יום רע הופך להוכחה שאתן נכשלות. איתה, יום רע הוא פשוט יום רע.

אם אתן כבר בתוך התקף, פשוט תנו לו לעבור. להילחם במציאות לא ישנה אותה - זה רק מבזבז את האנרגיה שאין לכן.

אז, תנומה, אמבטיה, שוב תנומה. זה לא כאילו הגוף שלכן עובד עכשיו בכל מקרה. תנו לו את ההפסקה שהוא צריך.

אסטרטגיה 2: יעדים שמתאימים לגוף שיש לכן היום

אחד החלקים הקשים ביותר במחלה כרונית הוא אשמת ימי ההתקף - התחושה ש"בזבזתן" זמן, פיגרתן, אכזבתן את עצמכן. האשמה הזו בדרך כלל מגיעה מיעדים שאולי פעם התאימו לכן, אבל כבר לא מתאימים לחיים שיש לכן עכשיו.

הפתרון הוא לא לוותר על יעדים. הוא לבנות מערכת יעדים "מדורגת" - כזו שיש לה גרסה לימים הטובים שלכן, וגרסה לימים הגרועים שלכן.

הנה מסגרת פשוטה:

יעד ליום ירוק: הגרסה המלאה של כוונתכם. הליכה, משימה, פרויקט יצירתי.

יעד ליום צהוב: גרסה מופחתת. עשר דקות במקום שעה. מייל אחד במקום חמישה.

יעד ליום אדום: מנוחה, ושמירה על קשר עם כוונתכם. אולי זה אומר לקרוא פסקה אחת על הדבר שאכפת לכם ממנו. אולי זה לא אומר כלום חוץ מלהחליט: כשזה יעבור, אפעל.

הדבר החשוב הוא זה: ביום אדום, אתם עדיין משלימים את היעד שלכם. פשוט הגדרתם אותו אחרת. זה אומר שאף יום אינו כישלון. אף יום אינו מבוזבז.

שמרו את היד על ההגה

חיים עם מחלה כרונית הם לא סיפור ישר קדימה. הם מלאים במכשולים, שינויי מסלול ועונות איטיות. אבל יש הבדל בין לעצור לבין לסטות מהמסלול. אתן יכולות להיות נייחות ועדיין לנוע - במחשבות שלכן, בחמלה שלכן כלפי עצמכן, בהחלטה השקטה שלכן לנסות שוב כשיש פתח.

אתן לא האבחנה שלכן. אתן מי שמנווטת אותה.