מותר לכן להרגיש אבל על החיים שהיה לכן

יש סוג מסוים של הלם שמגיע כשמישהי אחרת רואה את המצב שלך יותר ברור ממך.

אחרי האבחנה של הקוליטיס שלי, המשכתי לעבוד. היה לי מערך. הסתדרתי - או כך אמרתי לעצמי.

כשהפסקתי להסתדר והתסמינים היו כבר מורגשים מידי, ביקשתי מהרופא המשפחה שלי חופשת מחלה. הוא נתן לי חודש. וואו אוקיי יאללה סבבה I guess? הוא מגזים אבל מזה היה מגיע לי בטוב חופשה ערוכה. הייתי עייפה. עדכנתי בעבודה.

הם נתנו לי חודשיים.

אמרו שאני צריכה את המנוחה. שהיה ברור שלא הייתי בסדר.

אני זוכרת שעמדתי עם המידע הזה ולא ידעתי מה לעשות איתו. הייתי כל כך עסוקה בלתפקד, בלהגיע, בלא לתת לאף אחת לראות - שלא שמתי לב שכבר כולם סמו לה שלא הייתי בסדר (חוץ ממני). המסיכה שחשבתי שאני מחזיקה ככ טוב כנראה הייתה גלויה לכולן חוץ ממני :).

גם זה אבל.

לא הסוג הדרמטי הגדול. הסוג השקט. ההבנה שהגרסה של עצמך שהסתדרה, שהחזיקה הכל ביחד, שאולי אפילו הייתה קצת גאה על כמה טוב היא מתמודדת - היא כבר הלכה. ולא הספקת להיפרד ממנה, כי היית עסוקה מדי בלהעמיד פנים שהיא עוד כאן.

תחושת אובדן שאין לה שם

אבחנה של מחלה כרונית לא רק משנה את הגוף. היא שוברת סיפור.

לא זה שמספרים לאחרים. זה שמספרים לעצמנו - על מי אנחנו. מה אנחנו יכולות לעשות. איך נראה יום טיפוסי. בטיפול נרטיבי קוראים לזה "שיבוש ביוגרפי". החיים שבנית לקראתם כבר לא מסתדרים. ואיפה שיש שיבוש, יש אבל.

אבל להתאבל על חיים שאת עדיין חיה זה מוזר. אין לוויה. אין ציון. אנשים לא שולחים פרחים כשאת מבינה שלא תוכלי יותר לעבוד את השעות שעבדת, או לתכנן טיולים כמו שתכננת, או להגיד "כן" לדברים בלי לחשב קודם את המחיר.

האבל הזה קורה ברגעים קטנים. בהפסקה לפני שעונות "בטח, אבוא." בחישוב המנטלי לפני כל התחייבות. במרחק שבין מי שהיית לבין מי שאת עוד מנסה להיות.

מה שאני שמה לב אליו - מהניסיון שלי ועם מתאמנות - זה שהאבל הזה לרוב מתבלבל עם רחמים עצמיים. או קטסטרופיזציה. או "לא כזו חשיבה חיובית".

הוא לא.

אבל הוא תגובה מתאימה לאובדן אמיתי. אובדן של עצמי. של עתיד שכבר התחלת לדמיין. של דרך להיות בעולם שהרגישה כמו שלך.

לא צריך לעשות מזה "צמיחה". לא צריך למצוא בזה את הלקח עכשיו, ואולי בכלל.

מה שאולי צריך זה רשות לקרוא לזה במה שזה.

אובדן.

השבועות הנוספים שהעבודה נתנה לי לא הרגישו כמו נדיבות בזמן. הם הרגישו כאישור למשהו שסירבתי להודות בו.

לא הסתדרתי. שמרתי על המראית עין.

ומתחת לכל ההצגה הזו הייתה מישהי שמתאבלת על גרסה של עצמה שלא סיימה עוד להיות אותה.

על מה את עוד משחקת שהכל בסדר?